באור הבוקר הרך, צעצוע ישן התגלה באחת המגירות — חייל פלסטיק זעיר, ששרד עשרות שנים של מעבר דירות. הרגע הזה, שבו פיסה קטנה מהעבר מתגנבת אל ההווה, מעלה שאלות שקטות על מה נשאר איתנו באמת. לפעמים, מתוך הרגל או סקרנות, אנחנו מוצאים את עצמנו משחזרים תנועות ומשחקים מהילדות, מבלי להבין שהן ממשיכות להשפיע על מי שאנחנו היום.
המשחקים הישנים חוזרים ונשארים
הקול של קוביות נופלות על רצפת עץ עדיין מהדהד בזיכרון. בימי שישי, כשהשמש שוקעת, היה אפשר למצוא אותי מתרוצץ בין כריות הספה, בונה מחנות ומנווט בין עולמות דמיוניים. המשחקים של הילדות, מתברר, לא נשארים רק בזיכרון – הם נרקמים לתוך מבנה האישיות שלנו. הפסיכולוגיה המודרנית טוענת כי התחביבים והתחומי עניין המוקדמים משמשים סימני דרך, שמצביעים על הכיוונים שנלך בהם כבוגרים.
רגע אחד, אי אפשר לשכוח: אחי ואני מגלגלים מכוניות צעצוע במסדרון, מתחרים מי יגיע ראשון לדלת. תחרותיות, שיתוף פעולה, ואפילו היכולת להפסיד – כל אלה התגלגלו איתנו הלאה, אל החיים האמיתיים.
העדפות הילדות כמפתח לבחירות עתידיות
בכיתה ד', המורה שאלה מה נרצה להיות כשנגדל. תלמידים שלפו תשובות מהירות: טייס, רופא, מורה. בדיעבד, רבים מאיתנו כבר אז חשפו נטיות פנימיות עמוקות. מחקרים עדכניים מלמדים כי התחומי עניין שגיבשנו בגיל ההתבגרות לא רק חזו את המקצועות שנבחר, אלא גם את מידת הסיפוק וההצלחה שנחווה בעבודה בהמשך.
ריחו של דבק פלסטי, רשרוש דפים של מגזין מדע לילדים — כל פרט קטן מאותת על העדפות שעתידות ללוות אותנו. לאורך השנים, גם כשהתחביבים השתנו, היסוד נשאר דומה: סקרנות לחקור, רצון ליצור, צורך בהבנה או ביצירה של משהו חדש.
המודל שמסביר את הדחף הפנימי
בתיכון, בשעות הארוכות של שיעורי המתמטיקה, היה מי שצייר בשוליים, ומי שפתר חידות לוגיות. הפסיכולוגיה מתארת את זה כטיפוסי RIASEC — שישה סוגי נטיות שמנבאות את הסביבה בה נרגיש שלמים. למשל, ילדים שאהבו לבנות ולפרק, יגלו בגיל מבוגר נטייה למקצועות טכנולוגיים או מדעיים. לעומתם, מי ששיחק במשחקי דמיון או הופיע בפני המשפחה, ייטה למקצועות אומנותיים או חברתיים.
במרפסת, ערב סתווי, אבא מביט בי בונה טירה מקוביות. "אתה תמיד בונה," הוא אומר, "אולי תהיה מהנדס." השנים חלפו, וההרגל הזה – לבנות, לפרק, לנסות להבין איך דברים פועלים – לא נעלם. הוא רק שינה צורה.
המשמעות שמסתתרת במשחקים הפשוטים
גם היום, במשרד, אני מוצא את עצמי מסדר חפצים בקפידה, מתכנן תהליכים ומחפש פתרונות. ההשלכות של משחקי הילדות ניכרות לא רק בבחירת המקצוע, אלא גם בגישה לעבודה וביחסים עם אנשים. יש משהו עמוק במעבר הזה, מילד הממציא עולמות, לאדם שיודע לשלב בין דמיון ומציאות.
החדר היום מואר באור ניאון קר, לא באור חמים של מנורת לילה. ובכל זאת, כשאני מוצא רגע של שקט, אני חוזר בדמיון לאותם משחקים – ומבין שהם עדיין כאן, חלק בלתי נפרד ממני.
המפגש המחודש עם המשחקים של הילדות חושף כיצד בחירות תמימות לכאורה עיצבו את מבנה האישיות, הובילו להחלטות מקצועיות והשפיעו על הדרך בה אנו תופסים את העולם ואת עצמנו. מסע הזמן הזה, בין מרצפות מסדרון ישנות לשולחן העבודה של ההווה, מדגיש עד כמה העבר וההווה שזורים זה בזה, בלי שנשים לב לכך ביומיום.
